לקסיקון היסטורי - מכתבים ותעודות מתקופות קדומות

תקופת הברונזה הקדומה

כתובת אוני: כתובת מתקופת הברונזה הקדומה שנמצאה בקבר אוני במצרים.
אוני היה שר צבאו של פפי ה-1 (2332-2283) אחד ממלכי השושלת השישית ששלטה במצרים. בכתובת מתועדים מסעות צבאיים כנגד אסיאתים המכונים "דרי החולות". הכתובת מתייחסת להרס ערים בצורות ולהשמדת מטעי תאנים וגפנים, ולפיכך מתארת מקום כלשהו צפונית לסיני (שבה אין מטעים וערים בצורות). היות והממצא הארכיאולוגי מצביע על יחסים תקינים בין מצרים לסוריה ולבנון בתקופה זו, כנראה שמדובר במסעות שנערכו לארץ כנען.

תקופת הברונזה התיכונה

מגילת סינוחה: כתובת מראשית תקופת הברונזה התיכונה 1. זהו סיפור אוטוביוגרפי של שר מצרי ושמו סינוחה שברח ממצרים בימיו של המלך שנוסרת ה-1 (1971-1926 לפנה"ס), ככל הנראה בשל מעורבות ברצח אביו של שנוסרת ה-1, המלך אמנמחת ה-1. סינוחה מצא מקלט ברת'נו העליונה (צפון ארץ כנען), שם התיישב בחסות השליט המקומי עד שזכה לחנינה מפרעה ושב חזרה למצרים.

כתובת חוסבך: כתובת מתקופת הברונזה התיכונה 1. הכתובת מספרת על מסע צבאי שנערך בראשות המצביא חוסבך שמילא את תפקידו בימי המלך שנוסרת ה-3 (1878-1841 לפנה"ס). במסעו הגיע חוסבך לארץ שכם וכבש אותה. בעקבות הכיבוש "נפלה גם רתנו העלובה" (רתנו היא כינוי לארץ כנען).

כתבי המארות: קבוצה של תעודות מצריות מתקופת הברונזה התיכונה 1 מימי השושלת ה-12 במצרים. התעודות מכילות רשימת ערים ושליטים אויבי השלטון המצרי, אליהם מצורפות קללות (מארות). התעודות מתחלקות לשתי קבוצות:
הקבוצה הראשונה מראשית המאה ה-19 לפנה"ס, כתובה על קערות חרס. חרסים אלו מכילים שמות ערים וחבלים בארץ ישראל ובסוריה, ולמעלה משלושים שמות מושליהן. בין הערים הנזכרות בא"י : ירושלים, אשקלון ורחוב.
הקבוצה השנייה משלהי המאה ה-19 או ראשית המאה ה-18 לפנה"ס, כתובה על צלמיות חרס בדמות אסירים שבויים. קבוצה זו מכילה רשימה של ששים וארבע ערים ורשימת מושליהן, וכן שבע שמות של ארצות אסיה. להלן הערים הנזכרות שזוהו בארץ ישראל:
עמק החולה: אבל, ליש, חצור
עמק עכו: עכו, משאל, אכשף.
עמק בית שאן ועמק יזרעאל: רחוב, שמעון (תל שמרון).
ההר המרכזי: שכם, ירושלים.
מישור החוף והשפלה: אפק, אשקלון, עגלון.

ארכיון מארי: ארכיון שנחשף בעיר הממלכה מארי שבסוריה מהמאה ה-18 לפנה"ס תקופת הברונזה התיכונה. בתעודות נזכרת מספר פעמים העיר חצור ומהם עולה, כמו גם מגודלה של העיר (למעלה משמונה מאות דונם) ומהממצא הארכיאולוגי, שהעיר חצור הייתה אחד המרכזים הממלכתיים החשובים במרחב הסורי-כנעני. בתעודות גם נזכרת פעם אחת העיר ליש היא דן.

תקופת החיקסוס: החיקסוס היו שליטים זרים ממוצא אסיאתי (ככל הנראה כנענים) שהשתלטו על מצרים בתקופת הברונזה התיכונה 2, והקימו בה שושלת חדשה השושלת ה-15. במחקר קיבלה תקופת הברונזה התיכונה 2 כולה את הכינוי "תקופת החיקסוס" אם כי למעשה שושלת זו שמנתה חמישה מלכים שלטה במצרים מאה ושמונה שנים החל משנת 1670 לפנה"ס לערך. החיקסוס שלטו ככל הנראה במקביל גם בארץ כנען או לכל הפחות היו בקשרים הדוקים עמה. הביצורים המרשימים, העושר התרבותי והפריחה הכלכלית, המאפיינים ערים רבות בכנען, מיוחסים לתקופתם.

תקופת הברונזה המאוחרת

כתובות יעחמס: כתובות אישיות של מלך מצרים יעחמס לא נשתמרו ולמעשה המדובר בכתובת שנמצאה בקברו של אחד מקציניו אף שמו יעחמס. מהכתובת עולה שהמלך יעחמס חצה את סיני וצר על העיר שרוחן (תל אל עג'ול או תל אל פארעה דרום) במשך שלוש שנים. בהמשך ערך מסעות לצ'אהי ולפנחו, מקומות המציינים אזורים מצפון למצרים, ככל הנראה בארץ כנען.

כתובות של תחותמס ה-3: כתובות מתקופת הברונזה המאוחרת החקוקות על קירות מקדש האל אמון בכרנך. הכתובות מבוססות, ככל הנראה, על יומן המלחמה שנכתב בידי סופרי המלך בזמן המסעות עצמם. זהו המסע הצבאי הראשון המפורט בהיסטוריה. מכתובות אלו עולה שתחותמס ערך לא פחות מששה עשר מסעות מלחמה לארץ ישראל ולסוריה, כנגד ממלכת מיתני ובנות בריתה. הידיעות על מסעו הראשון הן המפורטות ביותר. במסע זה נערך קרב בעמק יזרעאל סמוך למגידו בין מצרים, לבין ברית של למעלה ממאה ערי כנען ובראשם מלך קדש שבסוריה (להבדיל מקדש שבכנען). בקרב הביס הצבא המצרי את ברית הערים הכנעניות, ולאחר שבעה חודשי מצור על העיר מגידו, שם התבצרו מלכי הברית, נכנעה העיר. בין כתובותיו של תחותמס מצויות רשימות טופוגרפיות המכילות ערים רבות בא"י ובסוריה.

כתובות אמנחותפ ה-2: אמנחותפ ה-2 הוא בנו ויורשו של תחותמס ה-3. אמנחותפ ערך מספר מסעות כנגד ממלכת מיתני בסוריה ובישראל. מסעו השלישי כוון לארץ ישראל לאזור השרון ועמק יזרעאל. בסוף פרשת המסע מצוינת רשימת שלל ושבויים עצומה לפיה הוגלו למצרים כתשעים אלף אנשים. אין ספק שתוספת זו לא משקפת את המסע השלישי בלבד והיא ככל הנראה סיכום השלל והשבויים בכל מסעותיו של אמנחותפ לאזור.

מכתבי תענך: מכתבי תענך הם שתים עשרה תעודות הכתובות בכתב היתדות האכדי (בדומה למכתבי אל עמרנה), שנמצאו בחפירות תל תענך בשנים 1903-1904. התעודות נמצאות כיום במוזיאון למזרח הקדום באיסטנבול. בין התעודות שני מכתבים שנשלחו ע"י אישיות בשם אמנחותפ (תוארו לא מצוין ולא ברור אם היה זה פקיד בכיר או המלך אמנוחתפ ה- 2 בעצמו בעת שערך את מסעותיו לאזור). במכתבים מצווה אמנחותפ על מושל תענך לשלוח לו אנשים וציוד לערים עזה ומגידו. במכתבים אחרים נזכרות מספר ערים במרחב הכנעני שהיו להן קשרים עם העיר תענך ובניהם העיר רחוב.

תקופת אל עמרנה/מכתבי אל עמרנה: מכתבי אל עמרנה הם ארכיון מלכותי שהתגלה באקראי ע"י כפריים ולצערנו עד שהכירו בו אנשי המדע ונאספו הלוחות חלקן אבד. הארכיון כיום מכיל למעלה משלוש מאות וחמישים תעודות כתובות על לוחות חומר לא צרוף. אל עמרנה היא אח'תאתון שהייתה בירת מצרים לתקופה קצרה כחמש עשרה שנים. העיר נבנתה בימיו של פרעה אח'נתון (אמנחותפ ה-4) וננטשה בתקופת שלטונו של תות-אנח-אמון. הכינוי "תקופת אל עמרנה" מציין תקופה היסטורית ארוכה הרבה יותר, למעשה את המאה ה-14 כולה קרי כמאה שנים. הארכיון באל-עמרנה כתוב באכדית שהייתה השפה הבינלאומית בתקופת הברונזה המאוחרת, והוא כולל חליפת מכתבים בין מצרים לממלכות השכנות באזור שנחשבו לשוות במעמדן, ובין מצרים למדינות הממלכה הכנעניות ומושליהן ששלטו בחסות המצרית. מכאן חשיבותם הרבה לתולדות ארץ ישראל בתקופת הברונזה המאוחרת.

עפרו: שאלת מי הם העפרו המופיעים במכתבי אל עמרנה העסיקה את מיטב החוקרים מאז התגלו התעודות בשלהי המאה ה-19 לספירה. ישנם חוקרים שנוטים לזהות את העפרו עם העברים, למרות שדעה זו אינה פופולארית לאחרונה ומרבית החוקרים כיום שוללים כל קשר בין השניים. אני כהרגלי מאמין שלרוב האמת נמצאת איפה שהוא באמצע, ועל כן אנסה לעשות סדר בדברים.
ראשית העפרו נזכרים בתעודת מהמזרח הקדום לאורך כל האלף השני לפנה"ס מוצאם מעמים ואזורים שונים ולא מחטיבה אתנית מסוימת, על כך אין ויכוח.המונח עפרו בתקופת הברונזה הוא ללא ספק מונח חברתי המציין מעמד סוציאלי נמוך. לעומתו המונח עברי מציין זהות אתנית. למרות זאת אין בכך כדי לפסול את הזהות בין השניים. בהיסטוריה ישנן דוגמאות רבות לשינוים שהתחוללו בתוכנם של מונחים. די אם נזכור כי המונח יהודי ציין בעבר בסה"כ אדם מארץ יהודה וכיום תוכנו שונה בתכלית. לגבי ניסיונם של חוקרים מלומדים להוכיח כי אין יסוד זהה מן ההיבט הלשוני בן עפר ל-עבר הדבר מעורר תמיהה. לא צריך להיות בלשן גדול בכדי לראות את הדמיון, בוודאי כשמדובר באותיות ב' ופ' הידועות כאותיות מתחלפות...(גם אם משקלן של המילים שונה). לאחרונה פורסם הספר למלך אדוני מאת ציפורה כוכבי-רייני ובו תרגום בעברית למכתבי אל עמרנה. במבוא טוענת המחברת כי המונח עפרו נגזר מהשורש ע.פ.ר ופירושו מעופר קרי מכוסה עפר. אינני רואה כיצד הפירוש של אנשים מכוסים בעפר משתלב עם הפירוש המסורתי לעפרו קרי פליטים או עקורים שאיבדו את זכויותיהם. המחברת לעומת זאת השכילה לחבר בין השניים... יתכן שנאלצו להתפלש בעפר מחמת הבושה שבמצבם...
במכתבי אל עמרנה נזכרים העפרו ככינוי גנאי המציין יסוד שלילי המעורר מהומות. לרוב הם נזכרים כצבא שכיר של אחד השליטים או לחילופין איגוד עצמאי המאיים על ערי הממלכה הכנעניות. קבוצות של לוחמים שכירים עקורים ומקופחים שנפלטו מהחברה ידועים לנו גם מסיפורי יפתח ודוד אשר עמדו בראש קבוצות הזהות לחלוטין מבחינה חברתית לעפרו. דוד ואנשיו בדומה לעפרו השכירו את שרותיהם לאכיש מלך גת תמורת חסות ומחיה. מעניין לציין כי המונח עברי/עברים כחלק אינטגראלי מהסיפור המקראי מצוי רק בספרי התורה בראשית שמות ובספר שמואל. המונח עברי בחוקי העבד מצוי בספרי התורה שמות דברים וכן בספר ירמיה (שם מצוטט חוק שחרור העבד מספר דברים). מונח זה אם כן מתייחס לשלב הקדום של עם ישראל תקופה בה רווח גם המונח עפרו. אין למונח עברי שמץ בספרי המקרא המאוחרים... כאמור גם המונח עפרו נעלם בשלהי האלף השני לפנה"ס בדומה למונח עברי.המסקנה הבלתי נמנעת היא כי לעפרו של תקופת הברונזה יש קשר כלשהו (גם אם חלקי בלבד) לעברים של תקופת המקרא. בתקופת אל עמרנה כפי שהדבר בא לידי ביטוי במכתבים, מהווים העפרו יסוד חשוב במערך החברה הכנענית. יסוד זה ממשיך להתקיים לאורך תקופת הברונזה המאוחרת 3 אם כי נדחק לשוליים עם עליית השושלת ה-19 במצרים, והשתלטותה מחדש על ארץ כנען. כמאה שנים מאוחר יותר יחבור יסוד זה לשבטי ישראל.

שוסו: המונח שוסו מופיע לראשונה בכתובת מצרית מהמאה ה-24 לפנה"ס, וכן לאורך כל תקופת הברונזה התיכונה והמאוחרת עד לימי רעמסס ה-3. השוסו חיו במסגרת שבטית והם נפוצים בכל המרחב הכנעני מלבנון בצפון ועד סיני בדרום, אם כי הם יושבים בעיקר באזורי השוליים. עיסוקם המרכזי הוא המרעה. ראויה לציון רשימה טופוגרפית מימי אמנחותפ ה-3, בה נזכרים שישה אזורים בהם ישבו ה"שוסו" וביניהם: ארץ "שעיר" בדרום ארץ כנען, וארץ "יהו" שמיקומה אינו ידוע. מספר חוקרים טוענים כי השם "ארץ יהו" מצביע על העובדה ששבטים בחבל ארץ זה עבדו את אלוהי ישראל. במכתבי אל עמרנה נזכרים איגודי שבטים בשם "סותו". בדומה ל"שוסו" אף ה"סותו" נזכרים בעיקר בקונטקסט צבאי כשכירי חרב של ממלכות כנען בצדם של העפרו. השוסו בדומה לעפרו יחברו יחד לשבטי ישראל כמאה שנים מאוחר יותר. תופעה מעניינת היא העובדה שבני ישראל נזכרים במקרא כאיגוד של שבטים (שנים עשר במספר) בעלי "קשרי דם" מדרגה ראשונה (אחים). לעומתם שבטים אחרים וביניהם "אדום" "מואב" ו"עמון" (שזכו אף הם בכתובות המצריות החיצוניות לכינוי הכוללני "שוסו" בטרם קיבלו כינוי אתני מדויק), הם בעלי רקע ומוצא משותף עם שבטי ישראל כפי שמציין המקרא, אולם קשרי הדם ביניהם הם מדרגה שנייה ומעלה (הקרובים ביותר מבחינת קשרי הדם הם האדומים, שהם הקרובים ביותר מבחינה פיסית לממלכת יהודה). אם כך ההבדל הגדול בין שבטי ישראל לשאר השבטים הוא התפרסות הישוב או במדויק יותר הריחוק הגיאוגרפי בין השבטים. זהו המגדיר הראשוני והחשוב ביותר מבחינת הזהות האתנית של תושבי המזרח הקדום.

כתובות סתי ה-1: סתי ה-1 הוא בנו של רעמסס ה-1 מקים השושלת ה-19 במצרים, בראשית תקופת הברונזה המאוחרת 3. מכתובותיו עולה שסתי ערך ארבע מסעות. מסעו הראשון הוקדש לארץ כנען היות ובתקופה הקודמת קרי תקופת אל עמרנה לא הצליחו פרעוני מצרים להשליט סדר במרחב הכנעני. אין ספק כי התעצמותה של הממלכה החיתית חייבה את שליטיה של השושלת ה-19 בדריסת רגל משמעותית יותר בכנען. במסעו הראשון מתנגש סתי בשבטי נוודים (שוסו) ועפרו בארץ כנען, ושם קץ למרידות בעמק בית שאן.

כתובות רעמסס ה-2: יורשו של סתי ה-1 הוא רעמסס ה-2. רעמסס מלך על מצרים שישים ושש שנים יותר מכל פרעה אחר. בתחילת שלטונו הוא עורך מסע מלחמה גדול לסוריה כנגד החיתים, מסע שהונצח בתבליטים רבים. חילו של רעמסס נחלק לשני חלקים: כוח יבשתי שמנה ארבע חטיבות הנושאות שמות אלים: אמון (בראשה עמד המלך רעמסס בעצמו) רע, פתח וסותח. וכוח נוסף שכלל את חילו המובחר והונחת באוניות בחוף הלבנון. רעמסס פגש בדרכו צפונה שני "נוודים" ששתל השליט החיתי מוואתליש ה-2. הללו הטעו במתכוון את רעמסס ומסרו לו שהצבא החיתי נמצא הרחק בצפון סוריה, בעוד שבפועל הם שהו סביב העיר קדש שבסוריה. רעמסס התפתה להאמין להם והמשיך היישר אל קדש כשחטיבותיו מרוחקות זו מזו. כשחטיבת המלך רק החלה להתארגן במחנה והחטיבה השנייה (רע) בקושי הספיקה להגיע אל העיר, תקפו אותם החיתים בהפתעה מוחלטת והכו קשות את הצבא המצרי. בואם של החיל המובחר מאזור החוף ושל החטיבה השלישית (פתח) הציל את המצרים מתבוסה טוטאלית, ולמרות הניסיון בכתובות המצרים להציג את הקרב כניצחון הרואי, הסתיים "קרב קדש" בסופו של דבר בניצחון חיתי. רעמסס ערך מסעות נוספים לאזור כנען וסוריה (ביניהם אף מוזכרת כיבושה של העיר אשקלון, וכן מצבה שנמצאה בבית שאן משנתו השמונה עשרה המעידה על מסע לאזור בשנה זו) אם כי הסטטוס קוו של שנותר עם סיום "קרב קדש" נותר בעינו. לאחר שנוכחו שני הצדדים שאין סיכוי להכרעה צבאית נחתם חוזה שלום רשמי ("חוזה הכסף") בין מצרים לממלכת חת בשנתו העשרים ואחת לרעמסס.

כתובת מרנפתח: בנו של רעמסס ה-2 מרנפתח, ערך בשנות שלטונו הראשונות מסע לארץ כנען שהונצח במצבה שזכתה לכינוי "אסטלת ישראל". המצבה זכתה לכינוי זה מאחר והשם ישראל נזכר בה לראשונה בכתובת חוץ מקראית. מרבית הכתובת מכילה את תיאור מלחמתו בלובים וב"גויי הים".
להלן הפסקה המזכירה את ישראל:
"המושלים השתחוו ארצה באומרם שלום
אין אחד אשר ירים את ראשו בין תשע הקשתות
נרפתה תחנו, שקטה חת,
נזבוזה כנען בכל רע.
לוקחה אשקלון, נתפסה גזר,
ינועם היתה כלא היתה,
ישראל הושם (הושמד) אין לו זרע.
חורו היתה כאלמנה למצרים.
כל הארצות כולן שקוט שקטו
כל אשר ינדוד רותק
על ידי מלך מצרים העליונה והתחתונה
מרנפתח..."

גויי הים: בשם זה מכונים עמים הנזכרים בתעודות מצריות הקשורים באיי יוון ואסיה הקטנה. גויי הים נזכרים לראשונה בכתבי אל עמרנה כשכירי חרב. בתקופת רעמסס ה-2 נזכרים השרדנים, יסוד אתני בין גויי הים, כשכירי חרב של הצבא המצרי בקרב קדש. הלוכה, יסוד אתני נוסף בין גויי הים, לחמו בקרב זה בצד החיתי. בשנה הרביעית לשלטונו של פרעה מרנפתח, חברו חמשה עמים מקרב "גויי הים" (שכלש, תרש, שרדן, לוכה, אכיוש) לשבטי לוב, ויחד הם תקפו את מצרים ממערב. התקפה זו נהדפה בהצלחה ע"י מרנפתח, אם כי הייתה זו רק סנונית שבישרה על הבאות. בשלהי המאה ה-13 לפנה"ס, חלה תמורה עמוקה ביחסים שבין גויי הים לעמי המזרח הקדום. בעבר נטו חוקרים ליחס את התמורה לפלישות הדורים ליוון, שאילצו את העמים שישבו בסביבה, למצוא להם מקום אחר. כיום, התמונה הולכת ומתבררת: משבר עמוק התחולל במרחב עצום, הכולל את המזרח הקדום כולו וחלקים נרחבים מיבשת אירופה.
נראה שמדובר במשבר "עולמי" בעקבות שינוי קיצוני באקלים. התוצאה הייתה הרסנית. מתקפת גויי הים מצפון הייתה קטלנית, והיא מוטטה לחלוטין את האימפריה החיתית האדירה על כל גרורותיה. גויי הים הגיעו עד שערי מצרים, שם נאלצו המצרים להדוף מתקפה אדירה שהתנהלה ביבשה ובים. שבעה עמים מקרב גויי הים השתתפו במתקפה (שרדן, שכלש, תרש, פלשת, ת'כר, ושש, דנונה). בציורי הקיר ממדינת אבו, נראים בנוסף ללוחמים הפלשתים, עגלות עם נשים טף ורכוש, המעידים על הגירה של ממש. התקפה זו נערכה בתקופתו של המלך רעמסס ה-3 מהשושלת ה-20. המצרים בלמו את המתקפה במאמץ עילאי. למרות ההתפארות בניצחון מוחץ של רעמסס ה-3 בכתובותיו, תוך זמן קצר מאבדת מצרים את אחיזתה בארץ כנען לעד. מעתה מצריים כבר לא אימפריה בעלת משקל במרחב המזרח הקדום כפי שהייתה במהלך האלף השני לפנה"ס. המצרים מתכנסים בתוך עצמם ומהווים גורם בעל השפעה מועטה במרחב המזרח הקדום.

כתובות רעמסס ה-3: רעמסס ה-3 הוא הפרעה השני בשושלת ה-20 של מצרים, ונחשב לפרעה הגדול האחרון. בתקופתו פשטו גויי הים על המזרח הקדום, רמסו כל מה שנקרה בדרכם, ולבסוף הגיעו לשערי מצרים ופתחו כנגדה בהתקפה ימית ויבשתית. רעמסס ה-3 הצליח בקושי רב להדוף את ההתקפה. בתבליטים ממדינת אבו משאיר רעמסס ה-3 את הרושם שכיכול היה זה ניצחון מוחץ, אולם בפועל תוך זמן קצר מאבדת מצרים את אחיזתה בכנען, האימפריה המצרית מתפוררת, מתכווצת לשטחה המקורי ויורדת מהבמה ההיסטורית כאחת האימפריות הגדולות במזרח הקדום.

תקופת הברזל

מגילת ון-אמון: סיפור מסעו של הכוהן המצרי ון-אמון מתקופת מלכותו של רעמסס ה-11 (1102-1069 לפנה"ס) אחרון מלכי השושלת ה-20, תקופת הברזל 1. ון-אמון נשלח לגבל בכדי לרכוש עצים עבור מקדש אמון בכרנך שבמצרים. במהלך מסעו עולה בבירור שלמצרים אין את ההגמוניה שהייתה לה כמאה שנים קודם. הוא מגיע לעיר דור שם בורח אחד מאנשיו עם כספו ון-אמון פונה בבקשה אל שליט העיר שיתפוס את הגנב אולם הלה מתייחס אליו באדישות. לאחר שנואש ממשיך ון-אמון במסעו ושודד, ככל הנראה, בסמוך לעיר צור ספינה של הסכל (עם מקרב גויי הים שהעיר דור שימשה כבירתם) וממשיך ליעדו העיר גבל. הוא אומנם מצליח להחזיר לעצמו חלק מכספו, אם כי בתגובה למעשה יוצאות לקראתו לגבל אחד עשר אוניות של הסכל, והוא נאלץ לברוח לקפריסין, כאן נקטעת המגילה.

כתובת פרעה שישק: פרעה שישק הוא מייסד השושלת השושלת ה-22 במצרים. פעל בין השנים 945-924 לפנה"ס. במקדש אמון בכרנך שבמצרים, נשתמר תבליט טופוגרפי ובו רשימת ערים בישראל ויהודה אותם כבש שישק. וכך נכתב בספר מלכים א' פרק י"ד פסוק 25:
"ויהי בשנה החמישית למלך רחבעם עלה שושק מלך מצרים על ירושלם. ויקח את אוצרות בית יהוה ואת אוצרות בית המלך ואת הכל לקח ויקח את כל מגני הזהב אשר עשה שלמה".

כתובות שלמנאסר ה-3: שלמנאסר ה-3 היה מלך אשור בין השנים 858-824 לפנה"ס.
שתי כתובות מלכותיות של שלמנסר חשובות לעניינינו:
המונולית מכרח: מצבה שנמצאה בכרך שבעיראק ומכאן שמה, נמצאת כיום במוזיאון הבריטי בלונדון. במצבה זו נזכר אחאב מלך ישראל, זו הפעם הראשונה בה נזכר מלך ישראל בשמו בכתובת חוץ מקראית. מהכתובת עולה שבשנה השישית למלכותו של שלמנסר הוא ערך מסע לסוריה ולבנון. מולו התייצבה ברית של שנים עשר ממלכות האזור וביניהם "אחאב הישראלי". מהכתובת עולה שאחאב היה אחד המלכים החשובים בברית. מספר המרכבות ששלח אחאב לקרב הוא גדול משמעותית מכל יתר הממלכות ועומד על אלפיים מרכבות. למרות התפארותו של המלך האשורי בניצחון מוחץ נראה שהקרב (ידוע בשמו קרב קרקר) הסתיים ללא הכרעה. מאורע זה לא מצוין במקרא כלל.
האובליסק השחור: מצבה מלכותית שהתגלתה בכלח (תל נמרוד), נמצאת כיום במוזיאון הבריטי בלונדון. במצבה זו שהיא כתובת סיכום של פעילותו הצבאית של שלמנאסר עד שנת 33 למלכותו, נזכר לראשונה חזאל מלך ארם הידוע לנו היטב מהמקרא. בתבליט ברצועה השנייה נראה יהוא מלך ישראל עם פמלייתו, משתחווה לפני מלך אשור. מתחת לתבליט נרשם הכיתוב "קיבלתי את מנחתו של יהוא בן עמרי". יהוא נזכר בכתובת כבנו של עמרי למרות שלא היה בנו (במקרא מצוין יהוא בן יהושפט בן נמשי הזכרת סבו שלאישיות כלשהי במקרא היא נדירה ונראה שסבו של יהוא היה אדם מוכר ובעל חשיבות).
השם עמרי השתרש מאוד באזור וכך גם בקרב מלכי אשור, אשר בכתובותיהם מכונה ישראל לרוב בשם "ארץ בית עמרי". מכאן עולה חשיבותו של בית עמרי, ובעיקר של המלך החשוב בשושלת זו אחאב.

כתובות אדד-נרר ה-3: אדד נרר ה-3 היה מלך אשור בין השנים 810-773 לפנה"ס.
שתי כתובות מלכותיות שלו חשובות לעניינינו:
לוח אבן מכלח: לוח אבן שנתגלה בכלח הושאר באתר ומאז נעלמו עקבותיו. החופרים עשו ממנו דפוס נייר, העתק ממנו הודפס בשנת 1861 וזה כל מה ששרד בימינו. בכתובת נזכרות ארצות שהוכנעו במסע שערך מלך אשור והעלו לו מס בניהם "ארץ בית עומרי" (קרי ישראל), אדום ופלשת.
מצבת תל א-רמאח: מצבה שהתגלתה בתל א-רמאח בעיראק כ-60 ק"מ ממערב למוצול. במצבה נזכר "יואש השומרוני" המביא את מנחתו למלך אשור. זהו יהואש מלך ישראל נכדו של יהוא, שמלך בישראל בין השנים 798-784 לפנה"ס. עיר בירתו הייתה שומרון ומכאן הכינוי "יואש השומרוני".

כתובות תגלת-פלאסר ה-3: תגלת-פלאסר ה-3 היה מלך אשור בין השנים 744-727 לפנה"ס.
מספר כתובות שלו חשובות לעניינינו:
קטע אנאלים(סיכום פועלו של המלך כל מספר שנים) משנת 738 לפנה"ס:
קטע זה שבור מאוד אם כי חשיבותו בציון אישיות בשם עזריהו. זהו שם ישראלי מובהק של שליט ממלכה שמיקומה המדויק לא שרד בכתובת. בכתובת מוזכרות ערים ומקומות בסוריה ולבנון ונראה שעזריהו שלט באזור זה.בהמשך הכתובת נזכרים מלכים ממערב לאשור המעלים לו מס ביניהם רצין מארם-דמשק המוכר לנו מהמקרא, ו "מנחם משומרון" קרי מנחם מלך ישראל.
כתובת סיכום משנתו ה-17 של תגלת-פלאסר: בכתובת גדולה זו שרק מחציתה הגיעה לידינו, נזכרים מעלי מנחה למלך אשור ביניהם יהואחז מיהודה. זו הפעם הראשונה בכתובת אשורית בה מופיע מלך מיהודה, והכוונה לאחז מלך יהודה, שמופיע בכתובת בשמו המלא ומלך בין השנים 734-728 לפנה"ס.
וכך נכתב בספר מלכים ב פרק ט"ז פסוק 7:
"וישלח אחז מלאכים אל תגלת פלסר מלך-אשור לאמר עבדך ובנך אני עלה והושעני מכף מלך-ארם ומכף מלך ישראל הקומים עלי".
כתובות סיכום: כתובות סיכום מקוטעות מאוד שנמצאו בכלח. האחת על לוח חומר גדול, והשנייה חקוקה על אבן מרצפת גדולה שנחשפה רק בחלקה. בכתובות אלו נזכרת ארץ בית עמרי, וכן המלכתו של הושע תחת פקח. בספר מלכים נכתב שהושע קשר על פקח הרג אותו ומלך במקומו. בכתובת מאשר מלך אשור את המלכתו של הושע.

כתובות סרגון ה-2: סרגון ה-2 היה מלך אשור בין השנים 721-705 לפנה"ס.מספר כתובות מתקופתו עוסקות בכיבוש שומרון, למרות שהמקרא וכרוניקות בבליות מציינים שאת העיר שומרון כבש קודמו שלמנאסר ה-5. ייתכן וסרגון השתתף בלחימה או שניכס לעצמו את ניצחונותיו של קודמו.
כתובת סיכום מח'ורסאבאד: כתובת סיכום משנת 707 לפנה"ס שנחקקה על קירות בארמון המלך, בבירתו החדשה דור-שרכן (ח'ורסאבאד). בכתובת זו מתפאר סרגון שהוא צר על העיר שומרון, כבש אותה, ולקח מתוכה כשלושים אלף איש. על יתר התושבים הוא הפקיד אחד מסריסיו, ושם עליהם מס.
מעניין לציין שמלך שומרון האחרון הושע, לא נזכר בכתובת בניגוד לאישים אחרים ביניהם עזור מלך אשדוד וחנון מלך עזה.
כתובת סיכום מכלח: בכתובת זו מתאר סרגון את הקרב עם "השומרונים" כלשונו. אם כי בניגוד לכתובת הקודמת בכתובת מסופר כי במקביל להגליית התושבים, סרגון מיישב בעיר שומרון אוכלוסיה רבה יותר טרם הכיבוש, ביניהם תושבים מארצות אחרות אותן הוא כבש והגלה לשומרון. הוא מפקיד את אחד מסריסיו כפחה על העיר ומטיל עליה מס.
כתובת הגליל: בכתובת זו שאף היא נמצאה בח'ורסאבאד מתפאר סרגון שהוא "הרעיד" את ארץ בית עמרי הרחבה, והושיב בתוכה עמים שונים. כמו כן הוא מציין את מפלת מצרים בקרב רפיח ואת הבאתו של חנון מלך עזה כבול לאשור.
לוח אבן מכלח: בלוח זה שנמצא בכלח (תל נמרוד) מתפאר סרגון בהכנעת ארץ יהודה, "אשר מקומה רחוק" כלשונו.
קטע אנאלים מנינוה: זהו קטע ממנסרה שבורה מאוד, בה מסופר על כיבוש העיר אשדוד. בין יתר נזכרים מלכי פלשת, יהודה אדום ומואב כמי שבגדו באשור ופנו בבקשת עזרה אל מלך מצרים.

כתובות סנחריב: סנחריב היה מלך אשור בין השנים 704-681 לפנה"ס.
כתובת המסע השלישי: זוהי אחת הכתובות האשוריות החשובות ביותר, והיא מתוארכת לשנת 701 לפנה"ס. מסעו של סנחריב מתואר היטב במקרא וכתובת זו מאששת את הכתוב ואף מוסיפה פרטים על עמי האזור. מהכתובת עולה שחזקיהו מלך יהודה עמד בראש מרד גדול, שכלל את פיניקיה ופלשת ויתכן שגם את עמון, מואב ואדום אם כי הללו נכנעו למלך אשור ללא קרב.המסע מתחיל בצידון. מלכם ללי בורח מעבר לים (בכתובת אחרת נזכר יעד בריחתו האי קפריסין), ערי ממלכתו ובניהן אכזיב ועכו נכנעות לכובש האשורי ובמקומו של ללי ממנה מלך אשור את אתבעל. בהמשך המסע מציינת הכתובת את הערים והממלכות שנכנעות למלך אשור אל נכון ללא קרב ובניהן העיר אשדוד. צדקא מלך אשקלון שלא נכנע הוגלה יחד עם משפחתו, ובמקומו הומלך בנו של מלך אשקלון הקודם שרלדר בן רכבת (צדקיהו שהיה בברית עם מלך אשקלון היה ככל הנראה בין הגורמים שהדיחו/רצחו את מלך אשקלון הקודם וסייעו במינויו של צדקא במקומו). בהמשך כובש מלך אשור את בית דגון, יפו, בני ברק ואזור עריו של צדקא מלך אשקלון. (זוהי בהחלט תופעה מעניינת שכן ערים אלו בקרבת נחל הירקון, קרובות יותר לממלכת עקרון ולממלכת אשדוד, אם כי כאמור הן נחלתו של מלך אשקלון). היעד הבא של סנחריב היא ממלכת עקרון שהסגירה את מלכה פדי לידי חזקיהו. תושבי עקרון מזעיקים לעזרתם את מלכי מצרים, הנתמכים בקשתי מלך כוש, ובמישור אלתקה (תל שלף) נערך קרב בין האשורים למצרים. בקרב מנחיל סרגון לצבא המצרי תבוסה מוחצת. לאחר מפלת המצרים סרגון צר על הערים אלתקה ותמנה (תל בטש) וכובש אותן. משם הוא ממשיך לעקרון, הורג את כל מי שהיה לו יד במרד, מחזיר מירושלים את המלך פדי וממליך אותו מחדש על עקרון.
החלק הארי של המצבה מוקדש ל"חזקיהו היהודי" כלשונו של סנחריב, כיאה לעומד בראש המרד. סנחריב כובש לא פחות מארבעים ושש עריו הבצורות של חזקיהו, שובה למעלה ממאתיים אלף איש ולוקח שלל רב. סנחריב נכשל בניסיונו לכבוש את העיר ירושלים ולתפוס את ראש המורדים המלך חזקיהו, על כן הוא מתאר את חזקיהו כמי שכלוא בעירו כציפור בכלוב. סנחריב קורע מיהודה שטחים ומוסר אותם במתנה לנאמניו": מתנת מלך אשדוד שנכנע לו, פדי מלך עקרון שהוחזר לשלטון, וצלבעל מלך עזה. כמו כן הוא מטיל מס כבד מאוד על חזקיהו ויהודה. סנחריב לא מסתפק במס הכבד וחזקיהו נדרש לשלוח לעיר מלכותו את חילו המובחר יחד עם מתנות רבות בניהם בנותיו, פילגשיו ושריו.

כתובות אסרחדון: אסרחדון היה מלך אשור בין השנים 680-669 לפנה"ס.
כתובת סיכום מנינוה: בכתובת זו מתואר מסעו של אסרחדון לאזור סוריה, לבנון וישראל. ממלכת צידון ומלכה עבדמלכת עומדת בראשו של המרד.הפעם עם הגעתו של אסרחדון לאזור לא נכנעת העיר, היא נכבשת ונבזזת, ומלכה שבורח ללב ים נתפס, ראשו נכרת אשתו ילדיו ורכושו נלקחים כשלל ע"י המלך האשורי. ערי ממלכת צידון נכבשות אף הם ומסופחות לאשור. בראשם הציב מלך אשור פחה מטעמו, והוטל עליהם מס כבד. שתי ערים באזור ניתנות במתנה למלך צור שלא השתתף במרידה. העיר ארוז (תל גמה)שבגבול מצרים (עיר זו נזכרת בשם ירזה בתעודות תחותמיס ה-3) שמורדת בשליט האשורי נכבשת, נבזזת ומלכה אסחל נכבל באזיקים ומובל לאשור. אסרחדון מגייס את שנים עשר "מלכי חוף הים" לבניית ארמונו שבנינוה. בניהם: מנשה מלך יהודה, בעל מלך צור, קוסגבר מלך אדום, מצר מלך מואב, צלבעל מלך עזה, מתנת מלך אשקלון, אכאש מלך עקרון (אכיש זה ידוע מכתובת ההקדשה שנמצאה בחפירות עקרון וראה כתובת עקרון), אחימלך מלך אשדוד, מלכאשפ מלך גבל, מתנבעל מלך ארוד, אביבעל מלך שמשמרן, פדאל מלך בית עמון.

כתובות אשורבנפל: אשורבנפל היה מלך אשור בין השנים 669-627 לפנה"ס.
אנאלים משנת 643 לפנה"ס: בכתובת זו נזכרים מסעותיו של אשורבנפל למצרים. המסע הראשון נוהל נגד תרהקה מלך מצרים ובו נזכר גם מנשה מלך יהודה ויתר שנים עשר "מלכי חוף הים" שנזכרו בכתובת אסרחדון בשינויים קלים בלבד: מלך ארוד הוא ינכל ומלך בית עמון עמינדב. מסעו השני נוהל נגד תנות-אמון יורשו של תרהקה ומלכה האחרון של השושלת ה-25 במצרים.

כרוניקות בבליות מימי נבוכדנאצר ה-2: נבוכדנאצר ה-2 היה מלך בבל בין השנים 604-562 לפנה"ס. בכרוניקות אלו נרשמה בתמציתיות סקירה של אירועים מימי מלכי בבל. בכרוניקות מימי נבוכנאצר משנתו השביעית, כלומר משנת 598 לפנה"ס, נכתב כי המלך נבוכדנאצר חנה על העיר יהודה (הכוונה לירושלים), כבש אותה, לכד את מלכה, מינה בה מלך כלבבו והטיל מס על העיר. מאורע זה מצוין במקרא בספר מלכים ב פרק כ"ד פסוקים 10-18 :
"בעת ההיא עלה עבדי נבוכדנאצר מלך בבל ירושלים ותבוא העיר במצור...ויגל את יהויכין בבלה...וימלך מלך בבל את מתניה דדו תחתיו ויסב את שמו צדקיהו"