התקופה הבבלית בארץ ישראל 586-539 לפנה"ס

עד כה, כינינו את התקופות הקדומות בארץ ישראל, ביחס להיבטים טכנולוגים ובעיקר לחומר הגלם החשוב שעמד לרשותו של האדם בפרק הזמן הנדון: אבן, ברונזה, ברזל...
האלמנט החשוב בתקופות המקראיות האחרונות אותן נסקור, הוא פוליטי-חברתי,
שכן האימפריה הבבלית ומאוחר יותר האימפריה הפרסית שולטות בתקופה הנידונה בתחומי ארץ-ישראל (כך יהיה מעתה והלאה גם בתקופות שלא נסקור בשלב זה : התקופה ההלניסטית, התקופה הרומית, התקופה הביזנטית וכו'...).
בשנת 586 לפנה"ס חרב בית המקדש הראשון ובא הקץ על ממלכת יהודה. זוהי תחילתה של תקופה חדשה בארץ ישראל, התקופה הבבלית .
ע"פ המקרא מלכים ב' פרק כ"ה, הפקידו הבבלים על יהודה את גדליהו בן אחיקם שקבע את מושבו במצפה (יש חוקרים שמזהים את המקום עם תל א-נצבה ואילו אחרים עם נבי סמואל). כעבור זמן קצר נרצח גדליהו ע"י ישמעאל בן נתניה מזרע המלוכה, ונראה שהבבלים העבירו את ארץ יהודה תחת שלטון הפחה הבבלי שבשומרון. חלקיו האחרונים של ספר ירמיהו מאפשרים לנו הצצה חטופה לתקופה קצרה שלאחר החורבן. לאחר רצח גדליהו יורדת למצרים העילית שנשארה ביהודה לאחר החורבן, מפחד תגובתם של הבבלים. לשווא מנסה ירמיהו להניא את ראשי העם היורדים למצרים והוא נאלץ לרדת עימם ועם ברוך בן נריה סופרו .
בשנת 582 שם נבוכדנאצר קץ גם לממלכות עמון ומואב בעת מסעו לסוריה. ממלכת אדום אף היא מתמוטטת ככל הנראה ע"י הבבלים או בלחץ הנבטים. כך או אחרת רבים מתושביה מהגרים לחבלים הדרומיים של הרי יהודה, שהתדלדלו מתושביה בעקבות החורבן וההגליה הבבלית (בימי שיבת ציון נתקלים השבים ביישוב אדומי חזק בסביבות העיר חברון ודרומה עד באר שבע. אזור זה ידוע מתקופת בית שני בשמו אידומיאה). גורל דומה פקד גם את ערי הממלכה הפלשתיות. זהו סופם של הפלשתים והם יורדים מבמת ההיסטוריה לעד.
לעומתן גורל הערים הפנקיות העשירות צור וצידון היה שונה בתכלית. נבוכדנאצר לא ביטל את עצמאותן בשל אינטרס בבלי בשגשוגן של ערי נמל אלו, והסתפק בהטלת מרותו עליהן.
לצערנו, ידיעותינו על ארץ ישראל בתקופה הבבלית מעטות ביותר הן מהפן המקראי, הן מהפן ההיסטורי והן מהפן הארכיאולוגי. לפי שעה אנו נוהגים בזהירות ביחס למסקנות וסיכומים של התקופה הבבלית, שרב הנסתר בה על הגלוי. נראה שהבבלים לא הכניסו שינויים מהותיים בתחומי הפחוות שירשו מהאשורים, כך גם באזורים החדשים אותם כבשו כדוגמת יהודה. הבבלים, בניגוד לאשורים, לא דגלו בחילופי אוכלוסין. ארץ ישראל בכלל ויהודה בפרט היו משניות בחשיבותן לאימפריה הבבלית. בניגוד לאשורים לפניהם, ולפרסים אחריהם, לא דאגו הבבלים לפתח ולבנות את ההריסות מחדש. הסקרים הארכיאולוגים שנערכו ביהודה ובנימין מצביעים שהישוב נפגע רק בחלקו מהחורבן וההגליה שבאה בעקבותיו. הפגיעה העיקרית והאנושה של החורבן הייתה בערי יהודה. בתקופה הבבלית הצטמצם הישב והתרכז בעיקר בכפרים ובמספר אתרים חשובים בחבל בנימין. תופעה זו מתיישבת היטב עם הכתוב במקרא בספרים ירמיהו ועזרא ונראה שאוכלוסיה יהודית לא מבוטלת אם כי נחשלת למדי נותרה ביהודה. לפי שעה לא ניתן לקבוע בוודאות את טיבה של התקופה, היות ומרבית החוקרים ובעיקר החופרים לא שמו מספיק דגש על התקופה הבבלית שנחשבת לתקופה "אפלה" למדי. מאידך ולמרות האמור לעיל, קשה להתעלם לאחר עשרות שנים של חפירות מסיביות בארץ (הגם שכאמור לא התרכזו בתקופה הבבלית) מהעדרם של ממצאים מרשימים מהתקופה, וכן מהעובדה שהישוב בארץ יהודה לאחר החורבן היה כפרי בעיקרו. תופעות אלו מצביעות בעליל על נסיגה משמעותית לא רק מבחינה מדינית-פוליטית, אלא גם מבחינה חברתית-כלכלית ואף תרבותית-דתית שחלה במדינת יהודה. תופעת השתלטות האדומים על חלקים נרחבים ביהודה, מצביעה אף היא על מגמה זו. משרידי התרבות החומרית הדלים של התקופה, נראה שאין שינוי מהותי בין סופה של תקופת הברזל 2 לתקופה הבבלית. שינוי שכזה יתרחש בתקופה הבאה התקופה הפרסית.